פסק דין ורד פרי | רקע

רקע

הצורך להתחשב במספר ילדיו הצעירים של אדם בעת חישוב מס ההכנסה המוטל עליו מוכר שנים רבות על ידי חוקי המס ומומחי המיסים. במסגרת הרפורמה בפקודת מס הכנסה בעקבות המלצותיה של ועדת בן שחר (תיקון מס' 22 לפקודה[4]), שנערכה בשנת 1975, נקבעו שני מנגנונים לכך:

שני מנגנונים אלה לא התייחסו להוצאה הספציפית הכרוכה בגידול הילדים, אלא קבעו מנגנון אחיד, התלוי רק במספר הילדים עד גיל 18.

ועדת בן בסט לרפורמה במס הכנסה, שהגישה המלצותיה לשר האוצר בשנת 2000, נדרשה אף היא לסוגיה זו, וציינה:

"על פי פקודת מס הכנסה אישה זכאית לנקודת זיכוי אחת בעד כל אחד מילדיה. הקלת מס זו באה להתחשב באופן עקיף בהוצאות של אישה הכרוכות ביציאה לעבודה, הוצאות שהן רלוונטיות בעיקר לאישה שילדיה בגיל הרך. הניסיון של רשויות המס להתחשב בהוצאות בפועל של גידול הילדים כרוך בעלות מנהלית כבדה. החוק הקיים אינו מבחין בין אישה שיש לה תינוק, ועל כן יציאתה לעבודה תהיה חייבת להיות מלווה בהוצאות לטיפול בתינוק בזמן היעדרה, לבין אם לילד בן 17, שיציאתה לעבודה אינה כרוכה בהוצאות מעבר לאלה של אישה ללא ילדים. במלים אחרות: החוק אינו תואם היעד המוצהר."[5]

בהתאם לכך המליצה הוועדה: "ההסדר הקיים, שמעניק נקודת זיכוי בגין ילד לאם עובדת, יוחלף בהסדר שייתן 2 נקודות זיכוי בגין ילד מתחת לגיל 6, נקודה אחת בגין ילד בגילאים 7 עד 12, ואפס נקודות זיכוי בגין ילדים מעל גיל 12".

מדברי הוועדה השתמע צורך בהכרה בהוצאות בפועל, אך היא נמנעה מלהמליץ על כך משום שחברי הוועדה טענו כי צעד זה "כרוך בעלות מנהלית כבדה". כתחליף לכך הציעה הוועדה מנגנון אחיד, התואם טוב יותר את ההוצאות בפועל, בהתחשבו לא רק במספר הילדים אלא גם בגילם. המלצות הוועדה לא מומשו.

גורמים נוספים קראו להכרה בהוצאות טיפול בילדים:

  • החוקר אסף לחובסקי מתח ביקורת על ראיית הוצאות הטיפול בילדים כהוצאה פרטית, וציין: "נראה לכן כי הסיבה האמיתית ליחס המיוחד להוצאות הטיפול בילדים הוא הזיהוי של הוצאה זו כהוצאה נשית."[6]
  • החוקר יורם מרגליות קרא להכיר בהוצאות טיפול בילדים,[7] ובין השאר ציין: "אכן, אין בהכרה בהוצאות הטיפול בילדים כדי לסייע בידי אותן משפחות שכלל לא מגיעות לסף המס. ואולם, בכך אין כדי להפחית מצדקת ההכרה בהוצאות הטיפול בילדים בהיותן הוצאות ביצירת הכנסה. על מי שכלל לא הגיעה לסף המס לא הוטל מס יתר."[8]
  • ועדת המיסים של לשכת עורכי הדין בישראל המליצה אף היא בשנת 2000 להכיר בהוצאות למטפלת, למעון ולגן ילדים, במשפחה שבה שני בני הזוג עובדים (תוך חלוקת ההוצאה בין שניהם) ובמשפחה חד-הורית.[9]

במהלך השנים הוגשו הצעות חוק פרטיות אחדות להכרה בהוצאות טיפול בילדים,[10] אך הן לא אושרו.

הפנייה לפקיד השומה

סעיף 17 לפקודת מס הכנסה עוסק בהוצאות המותרות בניכוי, וקובע: "לשם בירור הכנסתו החייבת של אדם ינוכו ... יציאות והוצאות שיצאו כולן בייצור הכנסתו בשנת המס ולשם כך בלבד", כלומר לשם קביעת ההכנסה החייבת במס מופחתות מההכנסה הכוללת הוצאות ששימשו לייצור הכנסה זו. כך למשל, מהכנסתו של בית חרושת מופחת מחיר חומרי הגלם שרכש, חשבון החשמל ששילם וכו'. מנגד נקבע בפסקה (1) לסעיף 32 לפקודה כי לא יותר ניכוין של "הוצאות הבית או הוצאות פרטיות". חרף לשונו של סעיף 17, העוסק בהוצאות שיצאו רק לשם ייצור הכנסה, נהוגה למעשה הכרה גם בהוצאה מעורבת, כזו ששימשה לייצור הכנסה וגם להנאה פרטית, באמצעות פיצולה לשני מרכיביה והכרה רק במרכיב ששימש לייצור הכנסה.

בהתאם לעיקרון זה ביקשה עורכת הדין ורד פרי לנכות כהוצאה תשלומים ששילמה בשנות המס 2001-1999, למעון יום ולמועדונית עבור שני ילדיה. פקיד השומה לא נענה לבקשתה, ופרי, באמצעות משרד עו"ד שקל ושות', ערערה על כך לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בהתאם למנגנון שנקבע בסעיף 153 לפקודה.