פסק דין ורד פרי | פסק הדין בבית המשפט העליון

פסק הדין בבית המשפט העליון

המדינה ערערה על פסק הדין בבית המשפט העליון, וזה דחה את הערעור פה אחד במותב בן חמישה שופטים, וקבע כי הוצאה על טיפול בילדים תוכר לצורכי מס, החל משנת המס 2010.‏[2]

בערעור העלה פקיד השומה ארבע סוגיות, ואלה נותחו על ידי המשנה לנשיאה, אליעזר ריבלין:

  • מבחן האינצידנטליות: זהו מבחן שנקלט בישראל ממערכת המס האנגלית, ולפיו, כדברי פקיד השומה: "ההוצאה תוכר בניכוי רק אם היא משתלבת בתהליכו ובמבנהו הטבעי של העסק ומהווה חלק בתהליך זה עצמו". לטענת פקיד השומה, הוצאת השגחה על ילדים אינה מקיימת את תנאיו של מבחן זה, כיוון שזו מהווה, לכל היותר, "תנאי מוקדם" להפקת ההכנסה ואינה בגדר חלק אינטגרלי מתהליך הפקת ההכנסה.

על כך פסק השופט ריבלין:

הוצאת השגחה על הילדים היא הוצאה בעלת זיקה ממשית וישירה לייצור ההכנסה. היא מוצאת על-מנת לאפשר להורה להפיק הכנסות; השמת הילדים תחת השגחה מהווה הכרח שבלעדיו אין ההורה יכול להפיק הכנסות – הכרח שנובע מאחריותם הטבעית של הורים על ילדיהם - אחריות המעוגנת גם בחובה החוקית שמוטלת על ההורים. ... יחד עם זאת ומכוח אותם כללים, בתא משפחתי המונה שני הורים לא תותר הוצאת השגחה על ילדים אם אחד ההורים אינו עובד (ומסוגל לפיכך להשגיח על ילדיו), שכן אז זו אינה הוצאה "בייצור הכנסה".

  • הוצאה מעורבת: לטענת פקיד השומה, אף אם יקבע כי קיים בהוצאות ההשגחה מרכיב עסקי כלשהו, אין להתיר בניכוי הוצאות אלה, שכן מדובר בהוצאות מעורבות שלא ניתן להפריד מתוכן, בבירור, את המרכיב העסקי, שכן "בכל פעולה ופעולה מפעולות ההשגחה ... נהנה הילד מההשגחה וההורה נהנה מכך שילדו לומד ומתפתח ובזמן זה הוא יכול גם לעבוד".

השופט ריבלין ציטט את עמדתם של אלפרד ויתקון ויעקב נאמן, בספרם "דיני מיסים": "למעשה – מקום שההוצאה ניתנת לחלוקה, כגון הוצאה להחזקת מכונית המשמשת צורך עסקי וצורך פרטי גם יחד, מתירים לנכות את החלק המתאים לשימוש העסקי", והוסיף: "נטל ההוכחה בנוגע לחילוץ החלק שמהווה הוצאה בייצור הכנסה מן ההוצאה המעורבת מוטל על הנישום. אם אין הוא מצליח להרים נטל זה, לא תותר ההוצאה בניכוי". את ניסוח הכללים לחילוץ ההוצאה המותרת בניכוי מתוך ההוצאה המעורבת, הותיר השופט ריבלין למחוקק ולרשויות המס.

  • נקודות זיכוי ונקודות קצבה: לטענת פקיד השומה, ההסדר הקבוע בפקודה בדבר נקודות זיכוי ונקודות קצבה הוא הסדר ייחודי וממצה, ואין להתיר ניכוי הוצאות השגחה על ילדים בנוסף להסדר זה. השופט ריבלין קבע כי "אין יסוד לטענה כי התכלית המרכזית של ההסדר בדבר נקודות זיכוי היא להחליף התרה בניכוי של הוצאות השגחה על ילדים שמוצאות בייצור הכנסתם של ההורים".
  • רגרסיביות: נגד ההכרה בהוצאות השגחה נטען שזהו צעד בעל אופי רגרסיבי, כלומר ייהנו ממנו רק בעלי הכנסות גבוהות (קיומו של סף המס, כלומר הכנסה שמתחת לה אין חיוב במס, פירושו שכל הקלת מס מופנית רק למי שהכנסתו גבוהה מסף המס.[15] דבר זה נכון גם ביחס להכרה בהוצאות השגחה). השופט ריבלין התייחס בפסק דינו לסוגיה זו, וציין:

התרה בניכוי של הוצאה בייצור הכנסה אינה הטבה ואינה סובסידיה 'סקטוריאלית'. ההתרה בניכוי של הוצאה בייצור הכנסה נגזרת מתכליתו של מס ההכנסה למסות את הכנסתו האמיתית של האדם. עיקרון היסוד – הנגזר מתכלית זו – שלפיו יש להתיר ניכוי של הוצאה בייצור הכנסה אינו מיושם באופן שונה בעניינו של נישום אמיד ובעניינו של נישום חסר אמצעים. ... אם שני נישומים – אחד מטופל בילדים והאחר לא – משתכרים שכר ברוטו זהה והנישום האחד נאלץ להוציא הוצאות השגחה לצורך ייצור הכנסתו, כי אז חיובם של השניים במס זהה, ללא התרה בניכוי של ההוצאה בייצור ההכנסה, יביא לעיוות מערכת המס ולאי-שוויון פסול בין הנישומים. ואכן, זוהי שאלת השוויון הרלוונטית לענייננו – שוויון בהחלתם של דיני המס ושוויון בהטלת מס על ההכנסה האמיתית והתרה בניכוי של הוצאה המשמשת בייצור ההכנסה. כאשר דיני המס מוחלים באופן שוויוני יש בכך כדי להסיר עיוותי החלטה שונים, הנובעים מהמיסוי ביתר.

השופט ריבלין התייחס גם לסוגיות שוויון, הנמצאות ביסוד הגישה שהוצאות הטיפול בילדים הן הוצאות פרטיות:

השיקול בדבר עידוד כניסת נשים לשוק העבודה אינו השיקול המנחה ואף אין הוא מהווה שיקול משני בתוצאה שאליה הגענו. התוצאה שאליה הגענו, כפי שהובהר, נובעת מעקרונות הבסיס של דיני המס ומהתכלית של מיסוי הכנסתו האמיתית של הנישום. התכלית החברתית חורגת מעקרונות אלה. ההכרה בתרומתן של הנשים לשוק העבודה חוצה את גבולות רמת ההכנסה. היא אינה מצטמצמת ליתרון המסי או הכספי שנוצר להן בשל יתרת ההכנסה על ההוצאה. הימנעות מהכרה בהוצאות הטיפול וההשגחה היא שריד חסר ערך, ובענייננו גם נוגד את החוק, לחלוקה הארכאית של תפקידי בני-הזוג שלפיה טבעם של דברים הוא שבת-הזוג אמונה על הטיפול ועל ההשגחה. שחרורה של בת-הזוג ממטלה זו בדרך של שכירת מטפלת נחשבה, על-פי אותה תפישה, להוצאה פרטית העולה כדי מותרות. ... רמז לתפישה הארכאית ניתן גם למצוא אצלנו בעובדה שנקודות הזיכוי התייחסו רק לאישה. הניכוי, לעומת זאת, על-פי פרשנותנו, יהא דו-מיני. זניחת התפישה הארכאית בענייננו משתלבת, כאמור, עם עקרונות הבסיס של דיני המס ועם התכלית שיש למסות את הכנסתו האמיתית של הנישום ואת הכנסתה האמיתית של הנישומה.

בהתאם לפסיקתו בארבע סוגיות אלה דחה השופט ריבלין את ערעורו של פקיד השומה, ועבר לדון בתחולתה של ההלכה שנקבעה - האם למפרע (רטרוספקטיבית) או מכאן-ולהבא (פרוספקטיבית), וציין:

ככלל, פועלת הלכה שיפוטית חדשה הן רטרוספקטיבית והן פרוספקטיבית. ... בית-המשפט, בבואו לפרש הוראה חקוקה, מצהיר על הדין ואינו יוצר אותו. הוא מצהיר על מה שהיה תמיד הדין. גם במקרים שבהם בוחר בית-המשפט לקבוע תחולה פרוספקטיבית לפסק-דינו – ידועה ההבחנה בין בעל הדין שביקש לסטות מהלכה קודמת, שעליו תחול ההלכה החדשה למפרע, לבין בעלי-דין אחרים שעניינם טרם הוכרע ואשר לגביהם לא תחול ההלכה החדשה.

על פי נימוקים אחדים קבע השופט ריבלין כי "נראה לי כי מקרה זה מצדיק מתן תוקף פרוספקטיבי בלבד לפסיקה היום וזאת החל משנת המס שתחילתה בחודש ינואר 2010 - בסייג אחד והוא החלתה על הצדדים שבפנינו."

יתר ארבעת חברי ההרכב הצטרפו לפסיקתו של השופט ריבלין בעניין דחיית הערעור של פקיד השומה. פסיקתו בעניין התחולה הפרוספקטיבית של פסק הדין התקבלה ברוב קולות.

ניסיון לפרשנות, לפיה גם נישום אחר רשאי לתבוע הכרה בהוצאות לשנים שקדמו לשנת 2010, נדחה בבית המשפט המחוזי, בהתאם לקביעת בית המשפט העליון שלפסיקה תוקף פרוספקטיבי החל משנת 2010, ורק ורד פרי תיהנה מהכרה בהוצאות לשנים מוקדמות יותר.[16]