יהודים | היסטוריה
English: Jews

היסטוריה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של עם ישראל
תיאור של שבויי מלחמה מממלכת יהודה וממלכת ישראל ממסעו של שושנק הראשון לארץ ישראל, התיעוד של מסעו מופיע על הקיר הדרומי במקדש אמון-רע שבכרנך (ומתוארך ל-926/5 לפנה"ס).

מוצאם של היהודים על פי המקרא הוא מזרעו של אברהם, אבי האומה שחי במאה ה-19 לפני הספירה והיגר מחרן לארץ כנען. עם ישראל עצמו מורכב מיעקב, בנו של יצחק ונכדו של אברהם, וצאצאיו. על פי המקרא, לאחר שבני ישראל יצאו ממצרים, הם חזרו לארץ בה ישבו אבותיהם, כבשוה במלחמות והתיישבו בה במהלך תקופת יהושע והשופטים. מצבת ישראל, שלפי השערת החוקרים נוצרה במאה ה-13 לפנה"ס, היא אחת מהממצאים הארכאולוגיים המוקדמים ביותר להימצאות אוכלוסייה בשם "ישראל" בשטח ארץ ישראל. המחקר הארכאולוגי אינו מספק ראיות חד-משמעיות לגבי מוצא בני ישראל. יש ארכאולוגים המשערים שהם פלשו לארץ באופן מרוכז או בקבוצות קטנות שהתגבשו עם הזמן[4][5], ויש המשערים שמוצאם בקבוצה בדלנית מקרב האוכלוסייה הכנענית המקומית[6][7]. בנוסף להשערות אלה, יש הטוענים כי השילוב של שתיהן הוא הפתרון למוצא ישראל, כלומר קבוצות נוודיות שהגיעו מחוץ לכנען עם מסורות שונות על מסופוטמיה ועל בריחה ממצרים והתמזגו עם כנענים מקומיים שחיו באזור שדרת ההר המרכזי הדל באוכלוסייה הם הרקע ליצירת שבטי ישראל[8][9].

לפי המסופר במקרא, בסביבות המאה העשירית לפני הספירה נוסד שלטון מלוכה, תחילה על ידי שאול, כשלאחריו הומלך דוד המלך, שהכריז על ירושלים כבירתה של ממלכת ישראל המאוחדת, ומשם שלט על 12 שבטי ישראל. בסביבות שנת 970 לפנה"ס הפך בנו של דוד, שלמה, למלך ישראל. תוך עשור, החל שלמה בבניית בית המקדש (אשר לימים יהיה ידוע כבית המקדש הראשון). לאחר מותו של שלמה (בסביבות 930 לפני הספירה), חל פילוג בממלכת ישראל המאוחדת כאשר עשרת השבטים הצפוניים יצרו את ממלכת ישראל. ישנה מחלוקת בדבר קיומם של ממצאים ארכאולוגיים לממלכת ישראל המאוחדת, אולם יש הסכמה שקיימים ממצאים ארכאולוגיים רבים המאששים את קיומן של ממלכות יהודה וישראל כשתי ממלכות נפרדות.

במאה השמינית לפנה"ס החל תור הזהב של האימפריה האשורית שהתפשטה מערבה אל הלבנט והשתלטה על רוב ממלכותיו, ממלכות יהודה וישראל יצרו קשרים דיפלומטיים עם האשורים ואף לחמו כנגדם במהלך השנים במטרה שלא להשתעבד להם כמו שאר שכניהן. בין השנים 734 לפנה"ס לשנת 722 לפנה"ס האשורים כבשו את ממלכת ישראל במספר שלבים עד לחורבנה הסופי והגלו כחלק ממדיניות הכיבוש האשורי את חלק מתושביה[10] לשטחי האימפריה האשורית, שם פוזרו בפחוות שונות וכך החלה תקופה המכונה גלות אשור. מן העולה מהמחקר הארכאולוגי חלק מהנותרים מאוכלוסיית ממלכת ישראל נמלט דרומה לאחר חורבן הממלכה ב-722/1 לפנה"ס ונטמע בתור החברה היהודאית.

תקופת בית המקדש הראשון הסתיימה בסביבות 586 לפני הספירה כאשר הבבלים כבשו את ממלכת יהודה והחריבו את בית המקדש. ב-538 לפני הספירה, חמישים שנים לאחר גלות בבל, המלך כורש, מלכה הראשון של הממלכה הפרסית, אישר ליהודים לחזור לישראל ולבנות מחדש את ירושלים ואת בית המקדש. אישור זה ידוע בשם הצהרת כורש.

צאצאי בני ממלכת יהודה (כולל תושבי ממלכת ישראל שנטמעו בהם), שהוגלו על ידי נבוכדנאצר בגלות יהויכין בשנת 597 לפנה"ס וכן לאחר חורבן-הבית בשנת 586 לפנה"ס, הגיעו לבבל ושם הכו שורשים. לאחר חורבן-הבית בידי טיטוס בשנת 70 ולאחר דיכויו של מרד בר כוכבא בשנת 135 באו פליטים נוספים מארץ-ישראל לבבל[11]. בבבל היו ערים שאוכלוסייתן הייתה כמעט יהודית לגמרי, כגון נהרדעא על נהר פרת, סורא, פומבדיתא ועוד. בערים אלו נוסדו ישיבות, כגון ישיבת סורא וישיבת פומבדיתא, שנוהלו על ידי האמוראים, הסבוראים והגאונים. בתחילת המאה ה-1 מנו יהודי בבל כ-1,000,000 תושבים, והערכה היא כי עלה מספרם בין המאה ה-3 ותחילת המאה ה-6 ל-2 מיליון[12]. ערים וקהילות יהודיות רחבות התקיימו בשטחי בבל עד המאה ה-13 ברציפות. לאחר מכן התמעטה האוכלוסייה אשר נדדה לעבר צפון אפריקה, אירופה וארץ ישראל, והעבירה את משקל הכובד שלה לארצות אלה.

חלק קטן מיהדות בבל חזר לציון והחל להקים את בית המקדש השני, שהקמתו הושלמה בשנת 516 לפני הספירה. כאשר אלכסנדר הגדול כבש את ממלכת פרס, אדמות ישראל עברו לשליטת יוון ההלניסטית, תחת שושלת בית תלמי שבסביבות 200 לפני הספירה איבדה אותן לשושלת בית סלאוקוס. הסלאוקים ניסו לבנות מחדש את ירושלים כפוליס הלניסטית, תוכנית שכשלה כאשר בשנת 168 לפני הספירה פרץ מרד המכבים בהנהגתם של מתתיהו הכהן וחמשת בניו כנגד אנטיוכוס הרביעי. בעקבות כך, החלה מלכות החשמונאים בשנת 152 לפני הספירה, כאשר ירושלים שוב משמשת כבירת היהודים. מלכות החשמונאים נמשכה מעל מאה שנים, אולם אז כאשר רומא התחזקה, מינו הרומאים את הורדוס כמלך וסאל של רומא על היהודים בארץ ישראל. מלכות שושלת הורדוס נמשכה מעל למאה שנים.

כישלונו של המרד הגדול על ידי עם ישראל היושב ביהודה כנגד הכובשים הרומאים בשנת 70 לספירה, כמו גם מרד בר כוכבא בשנת 135, הובילו לחורבנו החלקי של היישוב ולפיחות במעמדו המדיני, אולם היהודים נותרו הרוב בארץ לפחות עד המאה ה-3. הפיכת הדת הנוצרית לדתה הרשמית של האימפריה הרומית ויורשתה במזרח האימפריה הביזנטית, הובילה למדיניות שלטונית מתמשכת של פגיעה ביהודים ודתם, ורבים מהם נהרגו או ברחו לבבל, בה הורשו היהודים לנהל את ענייניהם באופן אוטונומי[13]. הכיבוש הערבי-מוסלמי הוביל לתפוצה נוספת של היהודים, ומאז הם התפזרו בארצות תבל. כמיעוט אתני, היהודים סבלו מרדיפות רבות, בעיקר באירופה ובמזרח תיכון - שם נחשפו מפעם לפעם לתופעות של שנאת ישראל ואנטישמיות (בהם מסעי הצלב, גזרות ת"ח ת"ט והשואה), לצד תקופות של צמיחה כלכלית ותרבותית, ושגשוג בקרב מקומות שונים ובזמנים אחרים (כגון תור הזהב בספרד, פורטוגל, גרמניה, פולין).

בעת החדשה הוקמה תנועה לאומית יהודית - הציונות, ששאפה להקים מדינת לאום יהודית בארץ ישראל. כמו כן באותם זמנים הקהילות היהודיות של מה שהיה חלק מברית המועצות, פולין, אתיופיה, הודו ועדות המזרח חונכו לציונות ואילו קהילות אחרות חונכו לאנטי-ציונות. בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 התחוללה הגירה המונית של מיליוני יהודים ממזרח אירופה, רובם היגרו לארצות הברית של אמריקה, וכמה מאות אלפים מהם הגיעו לארץ ישראל, במסגרת עלייה לארץ ישראל. לאחר השואה היגר חלק ניכר משארית הפליטה לישראל, וב-1948 הוקמה מדינת ישראל כמדינה יהודית. לאחר הקמת המדינה היגרו אליה יהודים רבים שנאלצו לעזוב את ארצות ערב, וכיום הקהילות היהודיות הגדולות ביותר מתקיימות בישראל ובארצות הברית.